זיכרונות מהכפר |
|
תמו ימי נעורי בבית הספר היסודי והצטרכתי לנווט את דרכי לעבר עתידי, כיוון שלא הייתה לי מיסגרת חשבו שכפר תיקווה הוא המקום הטוב בשבילי. אני זוכר כי כמה ימים סוף הקיץ אני ואימי שמנו פעמינו למקום החדש בו אני אמור לשהות את שנותי הבאות! המקום החדש ניראה לי כמקום מוזנח הרחק מהעיר בה הורגלתי וכמובן מבית הורי החמים והטוב. אני זוכר כי ברגע שבאתי ישבתי על ספסל עץ מוקף חורשת עצים גדולה כשבאחד מצמרות העצים תלוי לו פעמון האמור לצלצל לארוחות, לפתע קול צהלת חברים היגיעה לאוזני והיתגלה לי כי הם היו בבריכה או בים לפי לבושם כיוון עוד לא הייתה בריכה במקום. כמו כן לא היה חדר אוכל ראוי לכן היתכנסנו לאכול לקול צלילי הפעמון לארוחת הצהרים בצריף רעוע וקטן שבו היצטופפו החברים, כשלפתע פיתאום היתחלתי לבכות כשגיליתי שאימי האהובה עזבה אותי לנפשי כי היא היצטרכה לעבוד כדי להחזיק אותי בכפר שהיה מקום פרטי וגם אבי ז"ל היקר ניפטר ואני הירגשתי עזוב ואומלל. אך לאט לאט היתרגלתי למקום, בקיץ הייתה שחיה לילית והיה נחמד מאוד וגם דיסקוטק יפה היה בכפר כשהשרפרפים והשולחנות היו מעץ כפרי והמנורות היו מהמסגריה אשר הייתה במקום, כמו כן היו בימי השישי מדריכים שבידרו ועשו שמח שבין אלה היו זוג מלהקת חיל השיריון שאחת מהשירים מהדהד בראשי והוא: "הוא פשוט שיריונר" וכשהיגיע תקופת הקטיף שאני זוכר שבסביבות השעה 5 לפנות בוקר היתעוררנו ויצאנו לטראסות ששם היו כמובן עצי פרי שאת הפירות שלהם היינו צריכים לקטוף ולהביא לחדר האוכל, כמו כן אני זוכר כי באחד הימים שריפה פרצה לה בעמק אשר ערכה כשעה כי לא היה בקירבת מקום תחנה קרובה. ובתקופת החורף היו גשמים אשר דלפו מהרעפים שכן היינו מיתגוררים בצריפים, וכן היה לנו שומר לילה אשר היסתובב לו בין הבתים עם פנס גדול ומסנוור כדי לכבות את האור בסביבות השעה 10. אך למרות הכול ולמרות שחשתי את עצמי בודד היו רגעים יפים אשר בסופו של דבר הייתה בריכת שחייה יפה וחדר אוכל גדול ומרווח אשר חלונותיו נישקפו על העמק הססגוני והמרשים, ואפילו צוות חדש ונהדר אשר בה לכפר וגם כמובן מיתנדבים נחמדים ושינשינים נהדרים.
|
|
|
|
|
;){kind=link}